הפרת חובת הגילוי בעת פתיחת ביטוח 

אש פרצה במבנה של יחזקאל מועלם. המבנה היה מבוטח בחברת הבטוח אליהו.

אנשי מחלקת התביעות של אליהו גילו בטופס הצעת הביטוח כי לשאלה בדבר מבנה הגג השיב מועלם שהוא עשוי בטון. בפועל היה גג המבנה עשוי קונסטרוקצית עץ שהורכב עליה פח גלי.

חברת אליהו דחתה את תביעת מבוטחתה והענין הגיע לבית המשפט המחוזי בירושלים.

לא היה ספק כי תשובת מועלם בדבר מבנה הגג לא היתה נכונה. אך כדי שחברת בטוח תצליח להשתחרר מהתחיבויותיה על בסיס טענה של הפרת חובת הגלוי עליה להוכיח כי התשובה ניתנה בכוונת מרמה, או כי מבטח סביר כלשהו לא היה מתקשר באותו חוזה ביטוח אפילו בפרמיה גבוהה יותר.

בפני הרכב השופטים דליה דורנר, צבי כהן ויפה הכט טען מועלם כי אליהו לא הוכיחה כוונת מרמה וכן כי לא הביאה כל הוכחה בשאלה כיצד מבטח סביר היה נוהג.

בבית המשפט הופיעו עדים המועסקים על ידי אליהו. עדים אלה טען מועלם אינם אוביקטיביים.

מכל מקום, הוסיף מועלם והדגיש, לאחר הדליקה הסכימה אליהו להרחיב את הפוליסה. דבר זה מוכיח בעליל כי אליהו עצמה היתה מתקשרת בחוזה הביטוח גם לו ידעה כי הגג בנוי מחומר דליק.

שלושת שופטי ההרכב דחו פה אחד את שתי הטענות.

את כוונת המרמה - קבע בית המשפט - ניתן להסיק מהעובדה שהמבוטח טרח וענה על דרך החיוב כי הגג עשוי בטון ולא הזכיר במאומה את הפח הגלי, קורות העץ והצפוי מקרטון.

כמו כן, הוסיף בית המשפט, יש הגיון פנימי בדברי שני העדים אף על פי שהם מועסקים על ידי אליהו. הראשון שמאי שבדק מטעם אליהו את המבנה המבוטח אחרי הדליקה והשני מנהל סניף באליהו שהיה בעבר חתם מקצועי בחברת אררט.

השניים משה נועם ויעקב לחמי חיוו דעתם כי אילו ידעו את העובדות לאשורן היו ממליצים בפני חברת הבטוח שלא לבטח את המבנה.

אשר לטענה כי הפוליסה הורחבה לאחר הדליקה ולאחר שאליהו כבר ידעה ממה עשוי הגג - כאן הפעיל בית המשפט את הכלל על פיו חס אלוהים על נינוה העיר הגדולה משום שאיש "לא ידע בה בין ימינו ושמאלו". הסכמה זו קובע בית המשפט נעשתה במחלקה נפרדת של אליהו שאינה קשורה למחלקת תביעות ואיש בה לא ידע על המידע שבידי מחלקת תביעות.

תביעת מועלם נדחתה לפיכך מכל וכל בשל הפרת חובת הגילוי.

מסמך 72